החלטה בתיק ב"ש 92987/06

1.         בפני בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר של שבעה עשר חודשי מאסר לריצוי בפועל שהוטל על המבקש בגזר הדין של בימ"ש השלום בת"א (כבוד השופטת גרינברג) בת.פ. 3252/06 ביום 7/8/06 וזאת עד למתן החלטה בערעור שהגיש המבקש על הכרעת הדין ועל גזר הדין.

            יש לציין שבקשתו של המבקש, בבימ"ש קמא, לעכב את ביצוע גזה"ד נדחתה והוא החל לרצות את עונש המאסר ביום 7/8/06.

            המבקש הורשע בעבירה של איומים, עפ"י עובדות כתב אישום מתוקן באישום הראשון בכך שבתאריך 7/4/05 סמוך לשעה 11:00 באולמו של כבוד השופט גורפינקל בבית המשפט המחוזי בת"א בעת התקיים דיון בעניינו של בנו של הנאשם, עובר לתחילת הדיון איים הנאשם על השוטרים בפגיעה שלא כדין בגופו של השופט בכך שאמר בנוכחות בנו ושוטרי הליווי כי אם השופט ישפוט את בנו ליותר משנתיים מאסר בפועל הוא יגיע לביתו או לשכתו של השופט ויהרוג אותו.

            הסניגור המלומד, עו"ד נהרי, לא חולק על חומרת הדברים שנאמרו, ברם, לטענתו דברים אלו, חמורים ככל שיהיו, לא מקיימים את דרישת עבירת האיומים בסעיף 192 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), כפי שפורשה בהרחבה ברע"פ 2038/04 לם נ' מ"י, תקדין עליון 2006 (1) 66, להלן "פס"ד לם".

            לטענת ב"כ המבקש, מדובר בדברים שנאמרו בזמן ריתחה, באוזני בנו של המבקש בלבד (שלא בנוכחות השופט), בשיחה פרטית ביניהם שכוונו לכך בלבד ולא לשוטרים שלא היו שותפים לשיחה ולכן לא ניתן להסיק שהשוטרים "קלטו" את דבר האיום כנדרש ולראותם כמאויימים ולא התקיימו הן היסוד העובדתי והן היסוד הנפשי בעבירת האיומים.

            לטענת ב"כ המבקש יש לעכב את ביצוע עונש המאסר שכן יש חשש שהמבקש ירצה לשווא עונש של מאסר בפועל שכן יש סיכוי של ממש לקבלת ערעורו על הכרעת הדין כשמספיק שמץ של סיכוי בערעור כדי לעכב את ביצוע גזה"ד, כשיש חשש שאם לא יעוכב ביצוע העונש יסיים המבקש את ריצוי עונשו בטרם שמיעת הערעור.

            לטענת ב"כ המבקש, יש להתחשב בכך שהמבקש טרם ריצה עונש של מאסר בפועל, כשהערעור מוגש גם על חומרת העונש.

            לטענת ב"כ המשיבה, אין מקום לעכב את ביצוע פסה"ד. פסה"ד של בימ"ש קמא מנומק היטב ומבוסס על התרשמות ישירה של ביהמ"ש שיישם את הלכת לם בצורה נכונה על עובדות המקרה.

            לטענת ב"כ המשיבה, גם בענין העונש אין מקום לעיכוב הביצוע תוך הפניה לעבר הפלילי הנכבד של המבקש ולהזדמנויות הקודמות שניתנו לו ע"י ביהמ"ש.

2.         לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בבקשה על נספחיה החלטתי לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע המאסר וזאת מן הנימוקים כדלקמן:

            כידוע, הכלל הוא שאדם שהורשע בעבירה פלילית ונגזר עונשו למאסר, יחל בריצוי עונשו מיד לאחר מתן גזה"ד. יחד עם זאת הכירה הפסיקה בכך, שעל בית המשפט לאזן בין השיקולים השונים בבואו להחליט בבקשה לעיכוב ביצוע תוך הבאה בחשבון של האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר עוד בטרם הערעור, אך הקפדה כי מימוש אינטרס זה איננו פוגע בנידון ובזכויותיו במידה העולה על הנדרש (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מ"י פ"ד נד (2) 241, להלן: "פס"ד שוורץ").

            ביהמ"ש ב פס"ד שוורץ מציין בעמוד 277 - 282, שמבלי לקבוע רשימה סגורה וממצה, הנסיבות והנתונים העיקריים שעל בית המשפט לשקול בדונו בבקשת נידון לעכב ביצוע עונש מאסר עד להכרעה בערעור שהגיש על פסק הדין כוללים את חומרת העבירה ואת נסיבות ביצועה, אורך תקופת המאסר שהושתה על הנידון וטיב הערעור וסיכויי הצלחתו. בעניין סיכויי הערעור יש מקום לשנות מההלכה הנוהגת, שלפיה רק סיכויים בולטים לזכות בערעור או עיוות בולט בפסק הדין המרשיע מצדיקים עיכוב ביצוע מאסר, ולהמירה בבחינה לכאורית של סיכויי הערעור, באופן שכאשר מדובר בטענות רציניות, אשר יש בהן על פי אופיין ומהותן, אם תתקבלנה, כדי להשפיע על תוצאות הערעור, יהיה בכך שיקול נכבד להצדקת עיכוב המאסר. שיקולים נוספים שיש להביאם בחשבון בבחינת הבקשה הם עברו הפלילי של הנידון והתנהגותו במהלך המשפט, נסיבותיו האישות של הנידון והשאלה האם הערעור תוקף את ההרשעה עצמה, או רק את חומרת העונש.

3.         השאלה העיקרית העומדת לדיון בפני הינה שאלת סיכויי הערעור כשכאמור אין צורך להראות סיכוי בולט אלא האם יש סיכוי לערעור (ראו ע"פ 6324/06 חנאי נ' מ"י, לא פורסם, פס"ד מיום 17/8/06).

            יתר הפרמטרים שביהמ"ש בוחן במקרים כאלו עומדים לחובת המבקש שכן מדובר בעבירה חמורה ביותר של איומים קשים שנאמרו לגבי שופט, למבקש יש עבר פלילי עשיר, עמד כנגדו מע"ת בר הפעלה, ומדובר בתקופת מאסר ממושכת שסביר שהערעור יישמע לפני תום ריצויה.        

4.          לאחר שבחנתי את סיכויי הערעור אני סבור שאין מקום לעיכוב ביצוע עונש המאסר.

            בימ"ש קמא, קבע כקביעה עובדתית שאמנם הדברים המאיימים נאמרו ע"י הנאשם לבנו שלא בנוכחות השופט, אך הם נאמרו באולם בית המשפט, בספסל הסניגוריה, תוך הצבעה של המבקש לכיוון כסאו של השופט ואמירת הדברים בקול רם.

            השוטרים העידו שהסיטואציה היתה מאיימת בעיניהם, שהדברים שנאמרו, טון הדיבור וההצבעה על כסא השופט העלו את חשש השוטרים.

            ביהמ"ש קמא, קיבל את גירסאות השוטרים (הגם שהיתה בהן סתירה לגבי מועד אמירת הדברים יחסית לדיון שהיה) תוך דחיית גירסת הנאשם כגירסה לא אמינה של הכחשה גורפת וקבע כקביעה עובדתית שהנאשם אמר את הדברים בקול רם ובטון קשה וקביעה זו היא קביעה עובדתית שביהמ"ש של הערעור לא ייטה להתערב בה.

5.         לענין ההיבט המשפטי, ב פס"ד לם, נקבע ע"י ביהמ"ש העליון, מפי כבוד השופטת בייניש, שאין צורך ב"זיקת ענין" בין המאויים קולט האיום לבין מושא האיום והעדרה של "זיקת ענין" אינו מוביל בהכרח למסקנה כי הביטוי אינו עולה כדי איום פלילי אסור. האיום אמנם צריך להיקלט אצל המאויים, אך המאויים הוא גם מי שתוכן האיום אינו מוסב כנגדו או כנגד אחר שאין לקולט האיום זיקה אליו וגם אם המאיים לא התכוון להפחיד או להקניט את קולט האיום, אלא אדם אחר, הרי די בכך שהמאיים צפה ברמת הסתברות גבוהה כי דבריו עלולים להפחיד גם את קולט האיום, כשעל היסוד הנפשי של עבירת האיומים חלה הלכת הצפיות ויש צורך בהתקיים מודעות ברמת הסתברות גבוהה, עד כדי קרבה לוודאות, כי הביטוי המאיים עלול להפחיד או להקניט את קולט האיום - המאויים.